<h1>רש״ש על משנה אהלות</h1>
שמואל שטראשון
<h2>פרק א</h2>
<h3>משנה ג</h3>
<b>תוי"ט סד"ה הרביעי. </b>וזב דבמ"ה יוכיח. משם אין הוכחה דליהוי המתטמא חמור מהמטמא. דהא שם המטמאו דהיינו הזב ג"כ מטמא בגדים וה"ל לאתויי נמי הנך דבפ"ח דפרה במ"ג וד' ע"ש:
<h3>משנה ו</h3>
<b>הותזו ראשיהם אע"פ שמפרכסין טמאין. </b>לכאורה משמע דקאי על כל הני דתני לעיל אף על אדם. ובגליון דפי' הרא"ש כתוב דלא קאי על אדם. ול"י מנין לו. ובתוס' חולין (כא) כתיב דגבי בהמה חיה ועוף מיתני'. השמיטו אדם והוסיפו תחתיו עוף דלא נזכר במשנה. והרי"ף והרא"ש בהל' טומאה הביאו זה לענין אדם:
<b>בהרע"ב ד"ה ומאכיל את אמו. </b>וכן ופוסל את אמו. ונוכל לפרשם ג"כ לענין אשתו:
<b>תוי"ט ד"ה הותזו. </b>ופי' הכ"מ דאל"כ פשיטא. ול"נ דד"ז מוכח מגמ' חולין שם להדיא. מדאמר שם כהבדלת עולת העוף לרבנן ולא פלגיתו ופרש"י דהיינו הותזו ממש ושם לעיל (ס"ד כ) איתא דאף לרבנן עור איננו בהבדלה:
<h2>פרק ב</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>במשנה השדרה. </b>לכאורה נראה דהיינו דוקא עם הצלעות שלה. דכ"מ מהא דאיתא בנזיר (נב) שדרה שגירד רוב עלעין שלה טהורה ופי' שם בתוס' רוב צלעיו וכ"פ שם המפרש. וע"ע שם בתד"ה טהורה. אבל מלשון הרע"ב לקמן מ"ו שכתב חצי חוליות השדרה ממת זה כו' והוא מפי' הרמב"ם וסיים שם ויושלמו בהן כל חוליות השדרה. משמע דחוליות לחודייהו בלא הצלעות מטמאי. וכן בחבורו רפ"ד מהל' ט"מ כ' כגון שיהיו מקצת החוליות מאחד כו'. ושם בהל' ז' בהעתיקו הא דנזיר (כ) שנגדרו ממנה רוב חוליות שלה. וכ"ה הגי' בתוספתא בפ"ב. ולשון רש"י במו"ק (ה ב) בד"ה אבל מציינין על השדרה. שאע"פ שאינה אלא עצם א' כו' ועמש"כ שם:
<b>בתור"ע אות א' וקשה לי הא אמרי' בחולין כו' וצ"ע. </b>לדעתי אין כאן קושיא. דהא באמת אית ביה טומאת מגע ג"כ היכא דנגע בכוליה דהיינו בהאהיל עליו. ובמגע פשוטה דא"מ הוא משום דא"א ליגע בכוליה. ולכן גם מה שהעלה בצ"ע באות ד' פירש"י בנדה אינו כלום דרש"י נקיט לישנא דר' יוסי בחולין שם:
<h3>משנה ב</h3>
<b>מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה. </b>התוי"ט בשם מהר"ם כתב הטעם דאין חבורי אדם חבור וכ"מ בתוספתא פ"ד וכ"כ הז"ז שם. והרמב"ם בפי' כתב הטעם ע"ד שאמרו אפר לאו בר גיבול הוא. משמע דהחסרון הוא מפאת עצם החבור לא מפני שהוא ע"י אדם. ולדבריו א"ש מה דקי"ל בכ"ד דעיסה וכן ככר מטמאים והמה חיבורם ע"י אדם. אבל ק"ל מהא דאיתא בתוספתא שם חלב המת שהוא שלם והתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור שאין חבורי אדם חבור. ולפ"ז יקשה מעיסה וככר. וכן בגד שיעורו לטומאה גע"ג והוא ע"י אריגת אדם וכן רוב הכלים הם ע"י חבורי אדם. ותוכף ב' תכיפות הוי חבור ועוד הרבה. וכן לכאורה קשה רביעית דם שנחלקה ואח"כ חזר ועירבן נימא ג"כ שהוא חבורי אדם והלא רביעית דם הבאה מב' מתים ר"ע מטמא ומשמע דאפי' במגע דומיא דאחריני (עי' ר"ש סוף מ"א) ואף רבנן ל"פ אלא בבאה מב' מתים וצ"ע בכלל זה. והנה מר"ד שהקשיתי י"ל משום דחבורו שע"י אדם שוה ממש לחבורו שע"י שמים לכן הוה חבור ועמש"כ בפ' דלקמן מ"ד:
<b>במשנה אם יש תחתיהן עפר קברות כו'. </b>ופי' הר"ש והרע"ב דר"ל תפוסה של מת. ול"י מדוע לא פירשו כדלעיל במ"ב מלא תרווד ועוד עפר קברות. והרמב"ם מפרש שם ג"כ בתפוסה:
<b>שם תוי"ט ד"ה מטמאין. </b>ולא יטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו כו'. לכאורה כוונתו דאין דבר הלמד מק"ו חוזר ומלמד בהיקש. אבל ז"א מכמה טעמים חדא דכה"ג דילפינן מהיקש דבר המפורש במת דהיינו אהל. נוכל למילף אגבו גם דבר הנלמד בו מק"ו. עי' יומא (ר"ד נז) ובפרש"י ותוס'. שנית דלר"פ דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש זבחים (נ ב'). ולמאן דל"ל דר"פ נשאר זה שם בתיקו. שלישית גולל ודופק גופייהו נילף מק"ו דנבלה שיטמאו במשא. רביעית דבכה"ת כולה למדין למד מה"ל חוץ מקדשים כדאיתא שם (מט ב). אלא כוונת הרמב"ם הוא לשיטתו דסובר דטומאת גו"ד אינה אלא מדרבנן (בפ"ג מהל' ט"מ ה"ג) ולא גזרו אלא בטומאות המפורשות במת עצמו ולא בטומאות הלמדין בו מק"ו:
<b>בא"ד ועוד תמיהני דא"כ למאי איצטריך כו' לקרא דוכל אשר יגע כו' דאי למידק כו' הא בהך קרא נמי כו'. </b>זה י"ל משום דקרא דהתם סמיך הנוגע לבעצם ואיכא למימר דרק עליו קאי וכדלעיל מ"ג. אבל קבר איתקש למת דאף במשא. משא"כ בקרא דהכא סמיך אשר יגע אל ע"פ השדה דהוא גו"ד. ותדע דלטעמך ל"ל כלל ע"פ השדה דהא בהך קרא גופיה ג"כ כתיב בקבר:
<b>כתב הא"ר דטומאת אוהל בכדי נקט ע"ש. </b>ולמש"כ התוס' בכתובות (דף ד) בשם הר"ד מ"ב דא"מ אלא כשפירש ע"ש א"ש בפשיטות וכמש"כ הא"ר בעצמו בסופו לענין מגע:
<h3>משנה ו</h3>
<b>ורביעית דם מב' מתים. </b>עי' א"ר. ולדבריו לא אתיא מתני' לא כר"י ולא כרשב"י משום ר"ש בתוספתא רפ"ג הביאה הר"ש לעיל במ"ב. ולעד"נ דהכא חשיב כל הני דהוו פליגי ר"ע וחכמים. אבל לבסוף הדר ביה ר"ע מכולהו לבד מר"ד דלא הדר כדאיתא בנזיר (נב) להכי תני לה באנפי נפשה במ"ב:
<h3>משנה ז</h3>
<b>אריב"נ ל"א עצמות כשעורה כו'. </b>נ"ל דע"כ סובר דיש נוגע וחוזר ונוגע וכחכמים דר"פ דלקמן דאל"כ מאי ראיה דלמא משום נוגע ל"א עצמות:
<b>שם אבר מה"ח שנחלק לשנים כו' ר' יוסי מטמא. בתור"ע אבל לא במגע. </b>תוספתא הובאה בר"ש. ושם איתא בזה"ל אבל במגע לא כדקתני בתוספתא גבי כזית. והוא דאיתא שם בפ"ד וכן היה ר' יוסי אומר כזית מן המת שחלקו כו' וא"מ במגע. אבל בתוספתא הנדפסה עם הז"ז. הגי' וכ"ה ר' שמעון אומר כו' ונראה שזהו הגהת הגר"א ז"ל. וכ"נ משום דשם מקודם איתא דר"ש אמר מלא תרווד רקב כו' וא"מ במגע. ושם א"א ליגע בכולה כקושיית הגמ' חולין (קכה ב) הא לא נגע בכוליה. ולכן קאמר תו וכן אמר עוד כזית כו' דאע"ג דאפשר ליגע בב"א בב' החלקים מ"מ א"מ במגע דאין נוגע וחו"נ. אבל משמע דלרבנן דר"פ דלקמן יש נוגע וחו"נ דהקתני כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבלה כו' וחכמים מטמאין. והרמב"ם בספ"ד מהל' ט"מ פסק כוותייהו. ואני תמה על מש"כ שם בהל' ד' עצם כשעורה שנחלק לשנים מטמא במשא. כ"ע הכ"מ אבל במגע לא (הביאו התוי"ט). דכיון דיש נוגע וחו"נ למה לא יטמא אף במגע. ומה שהביא הכ"מ שם ראיה מהל' ה' תמוה דאדרבה הרי כתב שם וא"מ במגע קצתו דמשמע דאם נגע בכולו מטמא. ולפמש"כ יפה כוונו הר"ש והרע"ב במש"כ גבי רובע עצמות שנדקדקו ואין בכאו"א עצם כשעורה דחכמים מטמאין בשלשתן. ודלא כתור"ע שהניח דבריהם בצ"ע. והתוי"ט גם הוא ל"ד שעל עצם כשעורה שנחלק העתיק דברי הרמב"ם דדוקא במשא ולא במגע. וברובע כו' העתיק דברי הר"ש והרע"ב דחכמים מטמאין בשלשתן:
<h2>פרק ג</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>במשנה אר"מ אף בזה כו' וחכמים מטמאין. </b>לולי פי' הראשונים נ"ע. הייתי אומר דל"פ ר"מ אלא על סיומא דת"ק דהוא מאהיל על כח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז דס"ל דמאהיל עה"ט (לאביי כדא"ל דהיינו בפחות מטפח ולרבא כדא"ל אף בלמעלה מטפח) הוא ממוצע בין נגיעה לאהל ומצטרף עם שניהם. אבל מגע ממש עם אהל ממש לכ"ע לא מצטרפי. ומדוייק שפיר מלת בזה ול"א באלו. והא דלא תני נמי חוץ מן המגע עם האהל. אשר ע"כ פי' הרא"ש דאתיא לר"מ לשיטתו דפליג אף על מגע ואהל. (ומש"כ בספרים שלפנינו בפירושו וזה הכלל סיומא דר"מ היא נ"ל טעות וצ"ל הכל טמא חוץ כו' סיומא דר"מ היא וכ"כ הא"ר). יש לי לומר דתיבת המגע מושך עצמו ואחר עמו וקאי נמי אסוף דבריו וכאילו יאמר חוץ מן המגע עם המשא והמגע והמשא עם האהל (וכעין זה ע"כ צריך לפרש ברישא דמתני' ובמת הנוגע כו' דע"כ מאי דחשיב בנבלה שייך ג"כ במת) ואולי דלפי' זה כוון המהר"ם שבתוי"ט אשר בלעדי זה דבריו תמוהין [ואולי מש"כ המהר"ם דרבנן. ר"ל רבנן דר"ד] אליבא דר"מ ולא רבנן דר"מ. ועי' מש"כ בחולין (קכה ב') ראיה ברורה לפירושי בדברי ר"מ:
<b>שם ברע"ב ד"ה הנוגע בחצי זית כו' ובגמ' כו' מוקי להנך מאהיל דרישא כו'. </b>נ"ל דה"ה מאהיל דקתני בסיפא אבל כו' או מאהיל על כח"ז. ולא בא רק לשלול דב"א מאהיל עליו ועל כח"ז דסיפא (דכה"ג לא נקיט ברישא. אבל מאהיל על כח"ז נקיט נמי ברישא). וכוונתו לאוקימתא דאביי בחולין (קכה ב). ור"ל דמאהיל על כח"ז או כח"ז מאהיל עליו דקתני בכולי מתני' מיירי בטומאה רצוצה שאין בינו להטומאה פותח טפח ולכן מיקרי נגיעה. ודבר אחד מאהיל עליו ועל כח"ז ע"כ מיירי דיש פ"ט דאל"ה לא היה מביא טומאה. וה"ה במאהיל על כח"ז או איפכא ביש ביניהם טפח ג"כ אינו מצטרף עם המגע. אלא דמלתא פסיקתא נקט דבד"א מאהיל לא משכחת לה טומאה אלא בפותח טפח. וכלל דברי הוא נכלל בדברי מהר"ם שהביא התוי"ט והתוי"ט ל"ד במחכ"ת בכאן. גם בפי' טומאה רצוצה בין ב' מגדלים דבחולין שם אשר לפרש"י הוא דהמגדלים עומדים זה אצל זה וביניהם פחות מטפח והאדם האהיל מלמעלה על הטומאה וכ"נ דפי' התוס' שם. השיאם התוי"ט לפי' הרמב"ם. אשר הוא מפרש דהמגדלים עומדים זה ע"ג זה. וגם הרמב"ם איירי בטומאת המגדל. והתוי"ט כ' לטומאת האדם. ס"ד הרכיב יחד פירושים שונים מפורדים למיניהן. רק דק"ל על הרע"ב מדוע שביק אוקימתא דרבא שם דאפי' למעלה מטפח היכא שהוא מאהיל עה"ט או הטומאה מאהלת עליו מיקרי נגיעה. ואהל אינו אלא בהמשכה. ולקח אוקימתא דאביי. ועי' בפי' הרא"ש וא"ר:
<b>תוי"ט ד"ה זה הכלל. </b>לסימנא בעלמא כו' ולי י"ל דמרבה אהל ואהל. ועי' בא"ר. אך הא דמשמע ממש"כ וד"א מאהיל עליו ועל כשני ח"ז דלא קתני ליה בסיפא קאמר ר"מ כו'. דלת"ק גם זה לכ"ע טהור. תמוה דהא ברישא דמתני' תני כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית כו' וחכמים מטמאין. וכן בריש מ"ב מלא תרווד רקב שנתפזר בתוך הבית טמא וע"ש בתוי"ט מגמ' דנדה. וכן במ"ד שני עצמות כו'. ואפי' בשני אהלים נפרדים כגון שאהל אחד מאהיל על מקצת גופו ועל כח"ז ואהל אחר מאהיל על מקצת גופו ועל כח"ז נראה ג"כ דאף לת"ק חכמים מטמאין מדלא תני ליה בסיפא באבל כו'. ואמר אבל הנוגע כו' וד"א מאהיל כו' משמע דוקא כזה שהם ב' שמות אבל אהל ואהל דשם אחד הם מצטרפים. ונ"ל דטעה המעתיק בדבריו ובבא זו צ"ל קודם דלא תני להו ברישא:
<h3>משנה ג</h3>
<b>תוי"ט ד"ה נשפך על האסקופה. </b>העתיק דברי הראב"ד. ול"ד במחכ"ת דהראב"ד ס"ל דקטפרס אפי' האהיל על כולו טהור דחלוקתו מטהרתו אע"פ שמאהיל על כולו כדמסיים שם. וי"ל דזהו ג"כ דעת הרמב"ם בחבורו. אבל לפי המבואר בדעת הר"ש והרע"ב וכן בתוי"ט עצמו דאם האהיל על כולו טמא רק שאינו חבור להיות המאהיל על מקצתו טמא אין מקום כלל לדבריו:
<h3>משנה ד</h3>
<b>היו תחובים ביד"א טהור שאין חבורי אדם חבור. </b>ק"ל דהא בכ"מ מבואר דיד מטמא אפי' אם הוא נעשה ביד"א ומהם בפכ"ט דכלים מ"ד יד הקרדום ועוד שם טובא. ונ"ל דכאן לא מטעם יד אתינן עלה אלא מטעם חבור. [ועי' מה שכתבתי בחולין (קכג) ראיה לזה מדברי התוס' דשם]. וכדתנן כל המחובר לטמא טמא. (כלים פי"ב מ"ב) ועי' שבת (מח ב') ומתורץ קושיית הר"ש מדוע לא הביא הש"ס בחולין (קיח ב') משנתינו זאת להקשות על רב. אבל הברייתא דשם ע"כ מיירי מטעם יד דמדפליג יהודה ב"נ. ובר מן דין י"ל עפ"י מש"כ התוס' בפסחים (קב ב') ד"ה מיתיבי ע"ש. גם נ"ל דחבור יפה הוה חבור אף ביד"א כדמוכח בכלים פי"ח. ועמש"כ בפרק דלעיל מ"ו:
<h3>משנה ו</h3>
<b>ברע"ב סד"ה כזית מן המת כו' וחשב להוציא כו'. </b>ונ"ל דה"ה אם כולהו נעולים אינן טמאים אותן שאין בהם ד'. עי' בעירובין (ל) התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ד' כו' ובמש"כ שם ובדף ס"ח שם. וגדולה מזו כתב הראב"ד ברפט"ו מהל' ט"מ. אך שם דבריו צע"ג דהא תנן הכא אבל להוציא הטומאה בפ"ט:
<b>שם רי"א השדרה והגולגולת כמת. </b>נראה דר"ל אע"פ שאין בהם יותר מכזית. וה"ה אף אם אין בהם כזית. ודברי התוי"ט מגומגמין בזה ומפי' הרא"ש לקמן פ"ד מ"ב משמע דמפרש דר"י בא להקל דדוקא שדרה וגולגולת כמת שלם אבל גדול מכזית לו וכ"פ הא"ר:
<h3>משנה ז</h3>
<b>טומאה בבית מה שבתוכו טהור. </b>נראה דר"ל אפי' הבית פתחיו כולן נעולין ולא אמרי' דלמא יפתח פתח הקמור (דמסתמא יש פתח מבית לביב דרך הקמור אשר בו נכנסין לביב לנקותו לפעמים) ויוציאנו דרך הביב בפתח יציאתו. וע"ז קאמר טעמא דאין דרכה להכנס וזהו כוונת הרע"ב:
<b>תוי"ט ד"ה טע"ט וכו' שאל"כ והטומאה ממעטת כו'. </b>לכאורה מנ"ל הא די"ל דכמו שהטומאה אינה ממעטת בחלון שבין בית לבית מלהביא הטומאה מזל"ז לקמן ספי"ג. כן אינה ממעטת את האהל של עצמה שלא תביא אה"ט דגופה. ואולי מאותה המשנה אדרבה למד הראב"ד דינו ליישב בזה קושיית המהר"ם בתוי"ט שם בד"ה ולא כזית וכמש"כ התו"ח שם. ולפי"ז נדחה מש"כ אני בכוונתו בסוכה (ד') ע"ש. וגם לכאורה דלא כפי' הא"ר בספי"ג דמצטרף מה שבחלון למה שבבית ע"ש ויש לחלק. והנה נ"ל ראיה לדעת הראב"ד מהא דאמרי' בברכות (יט ב') ורוב ארונות יש בהן חלל טפח. וע"כ ר"ל חלל ממש לבד מה שמכיל המת דאל"כ אין לך ארון שאין בו טפח. וכן ראיה מב"ב (ס"ד ק') במשנה דהכוכין היה רומן שבעה ופי' הרשב"ם שיהא אויר טפח שלא לטמא העוברים דרך עליו. ואין לדחות ולחלק בין חציצה להבאה. דא"כ ה"ל לחשוב זה לקמן בפ"ח במביאין ולא חוצצין. ולכאורה ה"נ שהר"י שבתוס' ב"ב דף כ' בסד"ה בחבית שכ' שהרי אין בו פותח טפח ע"ש. כוון לדעת הראב"ד שלפנינו. ור"ל שהרי החבית ממעטו. אמנם י"ל דכוונתו דהתם מיירי בחלון ששיעורו בפחות מפ"ט וכמש"כ התוס' לעיל שם בד"ה רקיק. דטומאה שבחלון גופיה נראה דכולן שיעורן בטפח להביא אה"ט שבו לבית. אבל ק"ל על פי' הר"י ממ"ג ומ"ד דלקמן פ"ו דטומאה רצוצה בכותל מביאה את הטומאה לבית אם היתה מונחת בחציו דכלפי הבית ע"ש. והכא כתב הר"י כשאין החבית יוצאה חוץ לכותל משמע דעכ"פ ממלאת עובי כל הכותל. ועל פיר"ת שם ק"ל חדא דקי"ל דאין צמיד פתיל לטומאה עי' כלים פ"ח מ"ו. שנית דאפי' בטהרה כה"ג אינו מציל דהוה כאוכלין שגבלן בטיט ע"ש רפ"ט:
<h2>פרק ד</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>תוי"ט ד"ה ואם לאו. </b>תימה כו' ליהוי כביב כו'. לכאורה י"ל משום דהכא המגדל חוצץ ומציל וכעין מה שתירץ על קושייתו הב' בכלים שבינו ולכותל:
<b>בסה"ד פחות מטפח בתר מגדל גריר ככלים שבעובי דופן המגדל. </b>לפי' צ"ל דהאי בבא דכלים שבינו כו' לא קאי אלא על הא דסליק מיניה דהיינו בטומאה בבית. דאילו בטומאה בתוכו הא כתב לעיל התוי"ט בשמו (בד"ה טומאה בתוכו) דגם כלים שבעביו טמאין בממ"נ. אבל פשטא דמתני' משמע דשב ג"כ על טומאה בתוכו:
<h3>משנה ב</h3>
<b>ר' יוסי מטהר מפני שהוא יכול כו'. </b>המפרשים נדחקו מדוע ל"פ ר"י בשארי משניות המדברים מענין ס"ט לצאת וכן קשה ממאמרו עצמו לעיל פ"ג מ"ו דמשמע דס"ל הך דינא עי' פי' הרא"ש. ול"נ דהא משמע במתני' שם דפחות מטפח ל"א ס"ט לצאת אף להחמיר עמש"כ שם. וכ"נ שם מפי' הרא"ש. רק הכא ס"ל לת"ק דאף בפחות אמרי' סט"ל משום דע"כ סופה לצאת דרך פתח זה כפי' הרע"ב והוא מפירש"י בחולין (קכה ב'). לכן פליג ר"י בזה ואמר דע"כ ל"א דנוכל ג"כ לומר שיוציאנה חציים כו'. וגם בביב שאין ביציאתו פ"ט לא פליג דבהקמירה יש פתח כמש"כ שם. ואף אם תאמר דאין שם פתח י"ל דשם הבית טמא מדין קבר סתום כמש"כ בתוס' ב"ב (ק ב') בד"ה ורומן:
<h3>משנה ג</h3>
<b>תוי"ט ד"ה היה עומד. </b>מש"כ והקרוב אלי כו' הוא רחוק מאד דמנ"ל להרע"ב לחדש דין כזה. אבל פשוט דהרע"ב מפרש דבבא זו קאי על משנה הסמוכה לה דמיירי בטומאה המונחת בתוך תיבת המגדל וגורס כאן טומאה בתוכה כמו שהעתיק וכגי' הגמ' בחולין (קכה ב') וכן היה גורס ופתחה לחוץ כמו שהוא בגמ' שם. ומדנקט בל' נקבה ש"מ דקאי על התיבה. וברישא תני היה עומד בל"ז לכן פי' דשב על המגדל:
<b>ד"ה טומאה. </b>ובפתחן למעלה בין במגדל בין בכוורת. ור"ל שהמה פתוחים שמה וכ"כ להדיא לקמן בפ"ט גבי כוורת. לכן מה שהעלה התו"ח בצ"ע אינו כלום. רק פי' מהר"ם דחוק בעצמו לאוקמי מתני' בכה"ג:
<h2>פרק ה</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>ועינו קמורה לחוץ. </b>נ"ל דר"ל שבנה על העיין שהוא הנקב (כפי' הר"ש והרע"ב) כמו שפופרת חלולה זקופה באלכסון למעלה כדי שימשוך העשן דרך שם לחוץ והשפופרת פתוחה למעלה ודלא כבעל כף נחת:
<h3>משנה ה</h3>
<b>שהכל נאמנין על החטאת. </b>עתוי"ט שנדחק הרבה. ולפמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז א"ש בפשיטות ע"ש. ואולי שיגרת לישנא דרפ"ה דפרה נקיט כאן:
<h3>משנה ו</h3>
<b>או כוורת פחותה. </b>במשנה שבגמ' וכן בפי' הר"מ והר"ש והרא"ש הגי' פתוחה ור"ל ועל פתחה נתן הכפישה. ואילו היתה פקוקה בקש בפתחה היתה מצלת דלא גרע מנסר. והתוי"ט במחכ"ת ל"ד בכאן בכ"ז:
<b>תוי"ט ד"ה טהור. </b>נדחק ליישב לשון המשנה לפי' הר"ב ודעימיה. ול"נ דה"פ שאין (הכלל האמור לעיל במ"ה) והוא. הכלים מצילין עם דפנות אהלים. עד (פי' באותן כלים דוקא) שיש להם דפנות. לאפוקי נסר חלק או סרידה שאין לה גפיים דהיינו מחיצות כדכתב הרע"ב בתחלה:
<h3>משנה ז</h3>
<b>ד"ה כיצד. </b>להכי קתני על היתידות. לכאורה בפשיטות י"ל משום דע"כ מיירי שהיא גבוהה מן הארץ טפח דתיהוי אוהל. ואיך תתלה באויר אם לא ע"ג יתידות:
<b>ד"ה קורה. </b>ולפ"ז אין ענין לשלפניה. וי"ל דשפיר הוה מאותו ענין דמציל בלי מרוח לכ"ע (כמש"כ הר"ש בסוף מ"ה והרא"ש בריש מ"ו) ול"פ רק במופלגת פחות מטפח:
<h2>פרק ו</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>בתוי"ט ד"ה טומאה ע"ג כלים כו'. </b>וה"ל לאשמעינן רבותא יותר דגם כלים שע"ג כולו טמאים דשוב בוקע למעלה כנגד כולו כדמוכח שם:
<b>שם ד"ה ר"א. </b>היינו כו' שאין בעוביו כעובי המרדע כו'. ומיירי נמי שמפסיקין ב' בגדים בינו לבין המוט או דהיה המוט פשוטי כ"ע דאין על הנושאים שום טומאה עי' לקמן רפט"ז בתוי"ט ד"ה על האדם בשם תוס' דשבת:
<b>שם ומסתבר דפליג נמי כו' אבל מצאתי כו'. </b>תמיהני שלא העיר כלום מהתוספתא שמביא הר"ש דאיתא שם להדיא דפליג נמי אכלים:
<h3>משנה ב</h3>
<b>בהרע"ב ד"ה ואם לאו טמא. </b>דאין אדם וכלים נעשים אהלים לטהר. ותמוה דא"כ מ"ש דאם גב החבית כנגד הטומאה דחוצצת. דהא אפי' כלי גללים דלא מקבלי טומאה כלל אינן נעשין אהלים. וכן תמוהים דברי התוס' בב"ב (יט ב') בד"ה רואין במה שהביאו מפיה"מ דהוא כעין פי' הרע"ב והוא מפי' הר"ש. וכן דברי המהרש"א שם בתד"ה היא גופה. על ועוד אומר הר"ש דשם. ולכן גם דברי הט"ז ביו"ד סי' שע"א דחויים. ולפי ענ"ד נראה דע"כ לא אמרי' אלא דאין כלים נעשים אהלים לטהר ר"ל לחוץ מפני הטומאה בתורת אוהל אבל לחוץ בתורת מחיצה כגון הכא אפי' כלי חוצץ וכעין חילוק שכ' התוי"ט במ"א בד"ה אפי' בשם הכ"מ בפי"ט מהל' ט"מ. או משום דהכא הויא עם דפנות אהלים. ועי' בראב"ד בפי"ג מהל' ט"מ ה"ד דנראה שכוון למש"כ. וסמכו במפתח דאינו מציל היינו משום דהמפתח נטמא ממש כיון דסמכו מבחוץ תחת האכסדרה נטמא באהל המת. והיינו טעמא דכולה מתני' משום דהכלים נטמאו ממש:
<b>תוי"ט ד"ה אם יכולין. </b>שצריך ג"כ שלא יהיו מוכשרין כו'. וכ"ה ברמב"ם פט"ו מהל' ט"מ הלי"ב. ותמיהני כיון דמוקמינן להו בשהסריחו וע"כ היינו באופן שאפי' לבהמה לא חזו דבלא"ה לא מיבטלו כמו דאמרי' גבי תבן. וקי"ל (טהרות פ"ח מ"ו) דנפסל מאכילת כלב נטהר. וביותר תמוה לשיטתו (הביאה התוי"ט שם) בפ"ב מהל' ט"א הי"ד דאם לא נטמא עדיין כיון דנפסל מאכילת אדם תו לא מקבל טומאה וצע"ג. ודע דמש"כ בפי' הרמב"ם וכן התבן כו' עד שלא יהיה ראוי אלא לטיט ע"כ ט"ס הוא. דבפי' אוקימנא לה בב"ב דאית בה קוצי דלא חזי לטינא וכאשר הביא התוי"ט:
<h3>משנה ג</h3>
<b>מחציו ולפנים כו'. </b>נראה פירושו דהיינו דרוב הטומאה מונח בחציו דלפנים. וכן תפרש מחציו ולחוץ. ולפ"ז א"ש מה דקאמר בתר הכי מחצה למחצה. אך עדיין אינו מיושב לישנא דקרוב לטהרה שבמשנה הסמוכה לקמן וצ"ע:
<b>תוי"ט ד"ה והטומאה. </b>אבל הרמב"ם נראה שמחלק בע"א כו'. תמוה דאם ר"ל דשם בר"פ דלקמן מיירי שהגג מורכב על הכותל א"כ קשה ביותר דהא שם אמרי' דטומאה בוקעת ואינה נכנסת כלל לבית. אבל באמת לפי גי' ופי' הרמב"ם שם בכותל שנית והביאו התוי"ט שם ל"ק כלל משם:
<h3>משנה ד</h3>
<b>ד"ה מחציה ולמעלן. </b>וכ' הכ"מ כו' עד וצריך טעם למה כו' משא"כ במעזיבה שבנויה לעליה כו'. הרב ז"ל ל"ד בכאן במחכ"ת דעי' בכ"מ דלא הקשה כלל על האי דינא דמתני' דפשוט דהכא ה"ט דמאי חזית דתישדייה לבית יותר מן לעליה כמש"כ התוי"ט וכמו בכותל שבין שני בתים. משא"כ התם דצד השני הוא לאויר. וע"ש בהראב"ד. ועוד דלפי הבנת התוי"ט ה"ל להכ"מ להקשות דר"י אדר"י דהכא קאמר כל המעזיבה לעליה והתם קאמר כל הכותל לבית אלא דהכ"מ מקשה על הא דמבואר ברמב"ם שם מהתוספתא במעזיבה שהיתה לאויר דג"כ הדין דמחציו ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה אפי' כנגד הטומאה טהור. מחציו ולמעלה כו' כמו בכותל שהוא לאויר. רק במחצה למחצה פסק דהבית טמא וגם העומד מלמעלן טמא. ע"ז הקשה הכ"מ שפיר דמ"ש כו'. וביותר קשה לטעם הרמב"ם במעזיבה משום דא"א לצמצם ודאי קשה א"כ בכותל שהוא לאויר נמי. ומה שנדפס בגליון הרמב"ם בשם הגהת מהרי"א דצ"ל או למטה. טעותא היא. וכן בתוספתא שעם הז"ז ליתא רק למעלה לבד ונראה שהוגה ע"פ הגר"א ז"ל ונכון. ודע דמשמע מהראב"ד שם שהיתה גירסתו בתוספתא ור"ש מטהר את הבית. דלגירסא שלפנינו משמע להדיא דהבית לכ"ע טמא רק דר"ש פליג על העומד מלמעלה ומטהרו. ולפלא על הכ"מ שלא העיר בזה. וקרוב בעיני שט"ס בראב"ד וצ"ל הלכך העומד מלמעלה טהור. ומש"כ הכ"מ על דברי הראב"ד שאמר ור"מ ור"ש הל' כר"ש. שא"י מנין לו שהרי בעירובין לא איפשיטא. הן גם במבוא התלמוד לר"ש הנגיד ובבה"ג דפוס זאלקווא דף ע"א פסקו כר"ש נגד ר"מ. וברא"ש פ"ד דע"ז סי' ל"ד משמע דהיה לפניו הגי' בעירובין דהל' כר"ש נגד ר"מ וכמ"ק בירושלמי ספ"ה דדמאי:
<h3>משנה ה</h3>
<b>בהרע"ב ומתני' כר"י כו'. </b>ועתוי"ט. לכאורה י"ל דהתם מיירי כשיש סדק כמש"כ בריש מ"ג. וכמו שחילק בר"פ דלקמן. ולפי הא"ר בהיתה נראית דסיפא הוה א"ש דע"כ דגם התם מיירי שאין סדק דאל"כ הרי נראית בתוך הבית. אבל לפי הרע"ב עצמו יש לחלק כנ"ל:
<h2>פרק ז</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>תוי"ט ד"ה נפש אטומה. </b>עי' כה"ד. והוא משובש מאד. א) שהרע"ב לא כתב שם כלום על ורומן שבעה. ב) דפי' רשב"ם שם מטין יותר לדברי הרמב"ם בחבורו דבארון מועיל חלל טפח לחצוץ בפני הטומאה. כפי העתקת התוס' שם דברי הרשב"ם. ג) שדברי הרמב"ם כאן נוכל להתאימם עם דבריו שבחיבורו. ור"ל כאן דאם היה מונח בארון שיש בו חלל טפח היה חוצץ ולא היה נופל בו לא דין נפש אטומה שתהא בוקעת. ולא דין דאם היה מקום טומאה טע"ט כו':
<b>ד"ה סמך. </b>והקשה כו' דמ"ש כו' שתחת הפרח טהורין. ול"נ דלפי נא"י דינא דהכא דומה להא דהביא התוי"ט בפ' דלעיל מ"ג בד"ה והטומאה ע"ש. (גם נ"ל דבנא"י צ"ל תקרה לסוכה) וכ"מ בחבורו ספ"ז מהל' ט"מ:
<h3>משנה ב</h3>
<b>ד"ה ומאחוריו. </b>ומהר"ם חילק בין שפוד לאדם דבאדם לא. תימה כיון דשם מוכח דהשפוד שנגע אף מאחוריו של אהל נעשה אבי אבות הטומאה לטמא אדם הנוגע בו טומאת ז' כש"כ אדם הנוגע בעצמו באחוריו של אוהל אינו דין שיטמא ז':
<b>בהרע"ב ד"ה בוקעת ועולה כו'. </b>אבל הנכנס לתוכו טהור. לשיטתו לקמן פי"א מ"ח דכלים הנוגעים במת מטמאים באהל. יטמא הנכנס באהל מחמת האהל שמאהיל עליו:
<b>תוי"ט ד"ה טומאה בוקעת. </b>כיון דאין אהל טפח כו'. אינו מדוייק דהא בשפוע לא בעינן טפח וסגי בחלל כל שהוא כבריש מתני' דאצבע ודאי ל"ד דה"ה פחות. וי"ל דמהר"ם קורהו אהל טפח מפני דחשיבתו הוא מחמת שיש להלאה ממנה חלל טפח:
<h3>משנה ג</h3>
עמש"כ לעיל פ"ג מ"ו ובעירובין (סח):
<h3>משנה ד</h3>
<b>תוי"ט ד"ה הראשון טהור. </b>אפי' מת כו' א"מ עד שיצא לחוץ כדתנן כו'. הר"ש. לשונו שלא בדיוק דהא לקמן בסמוך מוקי לה לההיא בשלא עיגל ראש כפיקה. והכא דמיירי כשהעגיל מטמא בפה"ק לבד:
<b>ד"ה אין לנפלים. </b>וצ"ל דפה"ק הוא כשיצא הולד לחוץ כו'. ויש בזה קצת תימה בשינוי הלשונות כו'. צ"ע אנה מצא בדברי ר"י או אפי' בלשון הרמב"ם והרע"ב דפה"ק מטמא. (ואדרבה מדהוצרך הרע"ב במשנה דלקמן לומר דס"ט לצאת ש"מ דפתה"ק לא מטמא. ולכן גם קושייתו שם עליו א"כ. והכא ל"מ מחמת ס"ט לצאת. שהרי לא עמדה לצאת אלא בבית הב'). ר"י לא קאמר אלא משנפתח הקבר (והוא לרבותא דאפי' לא יצא עדיין אלא שנה"ק) תו אין פנאי להלך (וכש"כ אם יצא ראשו). ומה שאמר אין לנפלים פתה"ק אגב לישנא דרישא נקיט. וכוונתו על יציאת הראש ג"כ דגם הוא אינו מעכב הליכתה. וזהו אשר הוסיפו הרמב"ם והרע"ב בביאור דבריו ומוכרח הוא:
<b>בא"ד ולכן נ"ל שהכ"מ הבין כו' היינו מש"כ אח"כ יצא ראשו כו'. </b>תמוה דא"כ מהו שהתנה אם נעשית כו' כפיקה. הא ביצא אפי' לא היה כפיקה נמי כדמסיק אח"כ:
<b>בא"ד שהרי מכיון שיש עוד בית החיצון וכדתנן כו'. </b>שם במשנה אינו מבואר כלל. והרי התוס' בר"פ בהמה המקשה בד"ה אדם ובפ' יש בכור מפרשי דבית החיצון היינו פרוזדור (והוא כמו שהביא בסמוך לדעת הר"ש) רק רש"י נדחק בנדה לחדש עוד בית חיצון להלאה מן הפרוזדור בכדי ליישב הא דקאמר הגמ' שם כגון שהוציא כו' ובברייתא איתא דמטמאה בפנים כבחוץ. ולהתוס' צ"ל דכוונת הברייתא על העובר כולו שהוא בפנים היינו בפרוזדור רק ראשו חוצה לו וכמש"כ המהרש"א בנדה (מב ב') בתד"ה וכדר"א. וכדי שלא להכנס בכל הדחוקים בחר לו הרמב"ם דרך לעצמו דגם עובר הוה כילוד משיצא ראשו לפרוזדור ודו"ק:
<b>בא"ד ועוד אני אומר כו'. </b>לכאורה זוהי בעצמה הקושיא הראשונה:
<h3>משנה ה</h3>
<b>ד"ה יצא. </b>ואפ"ל דהב"ע בשהקיפו כו' שלא נגע העובר המת באשה כו'. זה אינו עולה לפי' הר"ש והרע"ב. דמ"מ נטמאה האשה בטומאת אהל. ולהרמב"ם צ"ל דילדה תחת כפת השמים באויר. ויותר נ"ל דט"ס בכ"מ וצ"ל שלא נגע העובר החי:
<b>בהרע"ב ד"ה שפיר. </b>שליא כו'. קשה דהא בבכורות רפ"ג אמר שפיר ושליא וכן בכ"ד. א"כ ש"מ דב' מילי נינהו. וי"ל ע"פ הא דאיתא שם (מ"א) גבי גרב ועיין בפרש"י עה"ת שם:
<b>תוי"ט ד"ה בשני שפירין. </b>כבר פירש"י הטעם כו' ולי ק"ק כו' דבלוע חשיבא כמאן דליתא כו'. במחכ"ת ל"ד דרש"י לא פי' כן אלא דאם תאמר טומאה בלועה מטמאה. אבל אליבא דאמת דמסקינן כרבה שם דטומאה בלועה א"מ. קילא טפי מבית הסתרים:
<h2>פרק ח</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>בהרע"ב ד"ה כוורת הקש. </b>או מערבה כו'. נראה דזה צ"ל בד"ה כוורת הקנים דלקמיה. או דאינו בא אלא לבאר פי' דכוורת:
<h3>משנה ב</h3>
<b>תוי"ט ד"ה והסככות. </b>ואני לא יכולתי לעמוד ע"ד כו' דהא אמרן כו' הוא בשדה שאבד בה קבר כו' משא"כ באלו כו'. תמיהני עליו דהא בהדיא אמרי' שם ג"כ אילן שהוא מיסך עה"א נאמן לומר אין תחתיו קבר כו' ומוקי לה ריו"ח שם במהלך ובא ע"פ כולה. וכ"כ התוס' שם בד"ה אילן ודוקא במהלך ע"פ כולה אמר בסמוך דנאמן:
<b>בא"ד ואם אין ראויין לקבל מביאין מדבריהם וא"ח. </b>ק"ק דא"כ הל"ל למיחשב במ"ג כעין שהקשה התוי"ט לקמן במ"ה בד"ה והעוף:
<h3>משנה ה</h3>
<b>והדולג והקופץ. </b>עי' פי' הרע"ב וקשה לי דלעיל מ"א פי' ועדר בהמות כשהן עומדות ולא מהלכות. א"כ מאי איריא דתני דולג וקופץ אפי' מהלך כדרכו נמי לא. ואין לומר דמהלך מביא וא"ח דא"כ ה"ל למיתניה במ"ג עתוי"ט ד"ה והעוף. וי"ל דהתם דבעינן דוקא עומדות היינו בהרבה בהמות יחד לענין לצרפינהו לאהל אחד כדמשמע מלישנא דעדר. והכא באחת בלבד מיחשבא שפיר אהל אפי' כשהיא מהלכת. אבל מ"מ קשה דמשמע בתוספתא דעדר המהלך מביא טומאה מדרבנן דתני אין הנזיר מגלח וא"ח עליהן על ביאת המקדש. מוכח דאבל טמויי מטמא. וא"כ ה"ל למחשביה במ"ג. וע"כ צ"ל אחת משתי אלה או דתני ושייר. או דלא חשיב מה דמביאין מדרבנן. א"כ לא נצרך תו לחלק בין עדר ליחיד. ויתורץ ג"כ מה שהקשיתי מ"ב. ויפלו דברי התוי"ט ג"כ. ודע דק"ל דאם דולג וקופץ הוא באדם תיפוק ליה דא"ח מטעם דאדם אין נעשה אהל לטהר (לעיל רפ"ו) וי"ל דמיירי בעובד כוכבים עי' ב"ב (כ) ועובד כוכבים שישב בחלון. אבל מדנקט ברפ"ו אדם סתם משמע דאפי' עובד כוכבים בכלל. (דזה דוחק לומר דסמיך התנא על דרשה דאדם אתם כו' עי' תוי"ט פ"ב דבכורים מ"ז ובהמגיה שם) ודומיא דכלים דאפי' כלי גללים כו' דלא מקבלי טומאה. וההיא דב"ב לא תברא לפי מש"כ לעיל פ"ו מ"ב בס"ד ועתוי"ט:
<b>שם רי"א הבית שבספינה א"מ אה"ט. </b>עי' ברע"ב ותוי"ט. ולע"ד יל"פ דבספינה שטה מיירי:
<b>תוי"ט ד"ה והעוף. </b>אפי' כשאינה מנפנפת כו' מדקתני סיפא קשר כו' כבש כו'. לכאורה י"ל דבכבש אפי' כשהיא מנפנפת בשארי קצוותיה כיון שהרוח אינו יכול להוליכה למקום אחר מביאה אה"ט. וכן תפרש בקשר אה"ס אפי' כשהיא מהלכת ובאה מביאה אה"ט:
<h2>פרק ט</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>תוי"ט ד"ה וכל שאינו. </b>וי"ל מאחר שעצם הזית אינו בתוכה אינה מתפשטת כו'. לכאורה סברא זו אין לה מעמד ונסתרת מלקמן מ"ב ודאחריה ומדלעיל רפ"ו:
<b>ד"ה בבית. </b>והוקשה לו מהא כו' דכלים שתחת המגדל כו'. לכאורה לחילוק שכתב התוי"ט לעיל בד"ה כל שהוא דמחולחלת גריעה מיושב קושיא זו:
<b>ד"ה בתוכה. </b>פי' בדופן שבמזרח ושבמערב (נראה דר"ל אם עומד פתח הבית בצפון או בדרום) או צפון ודרום (היינו כשהפתח במזרח או במערב) כנ"ל. ודלא כהמגיה או בעל התוי"ט עצמו:
<b>מש"כ הא"ר בטעם דהבית טמא. </b>לכאורה קצת סתירה למש"כ אנכי לעיל פ"ו מ"ב:
<h3>משנה ג</h3>
<b>ד"ה כנגדו עד התהום. </b>ולא קתני למעלה מן הזית עד דופן התחתון כ"נ דצ"ל וכמש"כ לעיל ודלא כהגהת התוי"ט או המגיה:
<h3>משנה טז</h3>
<b>ד"ה הכל טמא. </b>בלשון מהר"ם ודוקא כו' שנוגעות בה אבל כו' שאין נוגעין כו' טהורים. והנה מה שהקשה התוי"ט לק"מ כמש"כ התו"ח. אבל לעד"נ כיון שכ"ח מטמא מאויר ע"כ משום דחזינן דהאוכלין המונחים באוירה כאילו נגעו בגופה. רק בשרץ אין דין חבורים לכן כלים אין מיטמאים דהיא אינה אלא ראשון ואין כלים מיטמאין אלא מאה"ט. אבל במת (אף דכ"ח אין נעשה אה"ט לעולם אף ע"י מת מ"מ) כיון דנוהג בו דין חבורין ואויר כלי חרס כנגיעה דמי כדאמרן לכן טמאים ונכון בעז"ה:
<h2>פרק י</h2>
<h3>משנה ג</h3>
<b>רי"א הבית טמא וכנגד הטומאה טהור ר' יוסי כו' </b>משמע דלרי"ה טהור אפי' אם יש כו'. וענ"ל דאפי' לר' יוסי אם היה נגד הארובה כזית ובבית כחצי זית ג"כ הבית טמא וכנגד הטומאה טהור דזה בכלל בואם לאו שהרי אין בו כדי שיחלוק כו'. ותמה אנכי על הא"ר שפירש דלרי"ה אינו טהור אלא אם כנגד הארובה הוה מקצת זית. ועי' לעיל פ"ו מ"ג ובפירושו שם:
<h3>משנה ד</h3>
<b>תוי"ט ד"ה הכל. </b>א"נ בין מלמעלן בין מלמטן לא כו' או בזה אלא שנתנו בשתיהן. (וכיוצא בזה בב"ב (נה ב') בין ביה"ח ובין ביה"ג. ואולם בגי' המשנה ליתנהו לתיבות בין ובין) וכן פי' הא"ר. וצ"ע מזבחים (מב ע"ב) והא בין בין קתני ופרש"י דמשמע או בזו או בזו ע"ש. ועי' ב"ב (ר"ד סח) ובמש"כ שם:
<b>ד"ה ודבר. </b>דאפי' נתן בעליונה כו' ול"נ בתחתונה כלום א"ט אלא תחתון כו' אפי' טומאה כנגד ארובה. וכ"כ בסה"ד. ותמוה כיון דטומאה כנגד הארובה בוקעת למעלה וכיון שנתן למעלה וסתם מתפשטת הטומאה בכל העליה. והבית יהיה טהור דאין אהל שלמעלה מהני לבית כיון דאין בהארובה התחתונה פ"ט. וכן בשו"ע יו"ד סי' שע"א ס"ב משמע דאפי' קדם וסתם את העליונה קודם ביאת הטומאה העליה טמאה והבית טהור והוא מהרא"ש בהל' טומאה וכ"ה כאן בפירושו:
<h3>משנה ו</h3>
<b>ד"ה בוקעת ויורדת. </b>משמע מדברי הראב"ד דמת שמוטל באויר אין הטומאה בוקעת תחתיה לתוך הקרקע. ואנכי ל"מ מקור לזה במשנה וגמ'. במת בבית מצינו שכל הכלים שבקרקעיתו עד התהום טמאין כדהביא הרע"ב לעיל פ"ג מ"ז וכ"ה להדיא לקמן פט"ו מ"ה:
<b>ועיין </b>בא"ר שהגיה במשנה דכצ"ל ברישא שאם תעלה שפתותיה נוגעות בארובה וש"י. אך מש"כ בשיעור אורך טפח ושכ"ה בתוספתא ק"ל דא"כ איך תני תחתיו והבית טמא. דמשמע כל הבית וכדמוכח מהא דפרט בטהרה תוכה וגבה לבד. והלא כנגד הארובה במקום שלא תגע שפתותיה ה"ל ליטהר כמו בארובה שאין בה פ"ט דבמ"ב. וכן לשון התוספתא בבבא שאם תעלה שפתותיה נוגעות בתקרה כ"ש בגבוה מה"א טפח דקאמר הכל טמא קשה כנ"ל:
<h2>פרק יא</h2>
<h3>משנה ב</h3>
<b>תוי"ט ד"ה עד. </b>אמרי' גוד אסיק הקנה. וקשה מהא דאיתא בסוכה (כב) אבל אין ביניהם פ"ט כו' תחתיה טמא וע"ש ברש"י ותוס'. ונהי דל"א חבוט רמי נימא גוד אסיק התחתונות. אלא ודאי גוד אסיק ל"א והכא ה"ט דאמרי' גוד אחית תקרת אכסדרה להקנה כדפי' הא"ר. גם ס"ד מש"כ ה"ל טומאה רצוצה אינו מובן:
<h3>משנה ג</h3>
<b>קפולין זעג"ז א"מ אה"ט עד שתהא העליונה כו'. </b>הא"ר הגיה כאן וכן לקמן ברפט"ו ע"ש. ולעד"נ דהאי עד לא אתי לאפוקי מרישא והאי בבא לא קאי עלה אלא קאי אדינא דמ"ב דתני נתן את הקנה בארץ כו' עד שיהיה גבוה מה"א פ"ט וע"ז תני הכא ג"כ עד שתהא העליונה כו'. וכה"ג כתבתי בחולין (לח) בס"ד ע"ש:
<h3>משנה ז</h3>
<b>ברע"ב ד"ה אם יש בצוארו פ"ט </b>והוא מהר"ש. ומשמע מדבריהם דדי אם יש בהקיפו ג"ט. וזה תמוה דאף דיש באמצע רחבו טפח מ"מ הא אין שם מקרקע האיסקופה רק גובה חצי טפח. ואהל אינו כי אם טע"ט ברום טפח. וברא"ש איתא דצריך שיהא עובי צוארו כדי לרבע בו טע"ט דהיינו שיהא בעביו טפח וב' חומשין והקיפו לפ"ז יהיה ד"ט וחומש ע"ש. וזה נכון. ואף כי גם בפחות מזה ימצא רוחב טפח בגובה טפח. אבל לא יהיה הרוחב הזה רק למעלה ומשם ולמטה יתמעט רחבו ואנן בעינן אשר בכל משך הגובה טפח יהיה גם הרוחב טפח ואין זה כי אם בכמות שכתב הרא"ש וע' בפ' דלקמן מ"ז [ועדיין גם פי' הרא"ש צ"ע כמש"כ בחולין (קכ"ו)]:
<h3>משנה ח</h3>
<b>תוי"ט ד"ה והמנורה בסופו. </b>ומיהו להרמב"ם כו' דאיהו ס"ל דבגדים שנגעו במת כו' אינן כמת לטמא באהל ובמשא. עמש"כ בס"ד בחולין (עא ב') דגם רש"י בשיטתו זאת ובזה ינצל מקושיות התוס' עליו שם בד"ה כי ומה שקשה לשיטתם מהגמ' דשם. וראיתי בכ"מ שכתב על מש"כ הרמב"ם שם שאין מטמאין באהל. דמתני' היא כדבסמוך. וכוונתו על המשנה דספט"ו לקמן שמביא שם בסופו. ותמוה דשם איירי באדם כמבואר שם. ומה שתמה שם על הרמב"ן ממתני' דריש כלים. ג"כ אישתמיטתיה פירוש הר"ש והרע"ב שם דמוקי לה באדם ט"מ. וזה כבר כתבתי בנזיר (נג ב') ע"ש:
<h2>פרק יב</h2>
<h3>משנה ב</h3>
<b>תוי"ט ד"ה סרידה. </b>וצ"ל שהכל טמא היינו כו'. תמוה דהא המשנה אינה מוציאה מן הכל רק כנגד אוירו של תנור:
<h3>משנה ג</h3>
<b>ד"ה הבטח. </b>בפי' הראב"ד לפי שבתחלה לא בא בשום כוונה כו'. קשה דהתנן לעיל ספ"ג דמרבך של אבנים וכן סואר של קורות הוה אהל. ויש לחלק קצת:
<h3>משנה ד</h3>
<b>בהרע"ב שנפחת הגג של עליה כו' ונראה כו' מן הפחת שבגג. </b>לשונו אינו מדוייק דהכוונה בכאן שהפחת הוא במעזיבה שבין הבית לעליה וכלישנא דתוספתא שהביאו הר"מ והר"ש:
<h3>משנה ו</h3>
<b>תוי"ט ד"ה מביאה. </b>אעפ"י כו'. ונראה שזהו מדבריהם. עי' לקמן פי"ד מ"א ב' ג' (ואולי י"ל שהוא מדאורייתא מידי דהוה אשפוע אוהלים דפ"ז מ"ב) ועי' ש"ך יו"ד סי' שע"א סקי"ד בסופו. ואפשר לטומאת כהנים לא גזרו בזה. ובדברי רמב"ם הללו יובנו דבריו ג"כ לקמן ספט"ו הביאו התוי"ט שם. דהא אפי' באדם בינוני קנה הזרוע למטה סמוך לחיבורו לכף אין בו טפח וכמו שתמה שם הרא"ש. אבל הרא"ש שם נראה להדיא שחולק עד"ז ע"ש:
<h3>משנה ז</h3>
<b>ד"ה אם. </b>לפי שיחסרו כמו ח' שביעיות בקרוב כו' זה יחסר בהיקף וכשהעגול בהקיפו כ"ד טפחים יהיה רחבו לפי חשבון זה 3\2 7 ט' בקרוב מאד. וא"כ ל"ד במש"כ זע"ז בקרוב כו' ואין מהם לכל קרן מקרן אלא ז' חומשים בלבד כי יהיה עוד 51\2 ואכתי לא תיקן כלום:
<b>שם אלא שכבר נמצא גם בהיפך מזה כו'. </b>שגה בה במחכ"ת שציור התוס' הוא מרובע ישר. וציור הרמב"ם שם הוא מרובע מעויין. וכן גם שם שגג בזה כמה שהעירותי עליו שם:
<h3>משנה ח</h3>
<b>ד"ה ר"י מטהר. </b>ר' יהושע דרישא ור"י דהכא בחדא שיטתא כו'. והנה הרע"ב שפסק דלא כר"י וכ"נ דסתם משנה דרפי"ד דלא כוותיה (עמש"כ בחולין קכו). ופסק כר' יהושע ע"כ דלא ס"ל דחדא נינהו:
<h2>פרק יג</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>שירי המאור רום אצבעיים כו'. </b>נראה שהוא שיעור גדול ממלא מקדח וכ"מ מפי' הרמב"ם. ומוכרח הוא ממ"ב נתן את התקרה באמצע כו' והעליון מלא מקדח. ואילו היה אצבעיים כו' שיעור קטן. למה יגרע זה משיריו. אבל אם הוא יותר א"ש דהכא כיון דהיה דעתו לסתום כולו ולא גמרו מחמת סבה כדאיתא בתוספתא (הביאה התוי"ט) לכן בטל חשיבותו. משא"כ הא דמ"ב דאין דעתו לגמור סתימתו לכן נשאר בחשיבותו:
<b>ולכאורה </b>לפ"ז יקשה לפרש"י והר"ן בחולין (נב ב') גבי נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על טפח ופי' ז"ל אם היה מושכו כו'. ולפ"ז רוחב הסלע 3\2 טפח כמש"כ שם המהרש"א והפר"ח ביו"ד סי' מ"ח ס"ד והוא ב' אצבעות וב' שלישי אצבע בגודל. ובבכורות (לח) מסקינן דסלע סתם זוטר ממקדח קטן של רופאים. וא"כ מקדח גדול של לשכה ודאי הרבה יותר משיעור זה. ואלכסון של אצבעיים (אפי' אם נפרשם בגודלים כדמשמע בפסחים (קט) גבי רביעית דמוכח שם מהחשבון דכוונת אצבעיים כו' דשם הוה גודלין. ואף דהלשון כאן לא משמע הכי דמדקאמר על רוחב הגודל מכלל דמעיקרא לאו בגודלין איירי) על אצבע אינו אלא פחות מעט מן אצבעיים ורבע אצבע לפי הכלל המבואר בתוי"ט במשנת ערוגה. וא"כ אפי' עגול אשר איננו רחב רק אצבעיים ורביע אצבע הוא יותר מן רבוע אצבעיים על אצבע מפני קצוות העגול אשר יוצאים חוצה להרבוע אם תעמידנו בתוכו (לבד מה שאלכסונו אינו מגיע לחשבון זה כנ"ל). ומלא מקדח גדול הוא עוד יותר מסלע סתם דהוא אצבעיים וב"ש אצבע כדאמרן:
<b>וכל </b>החשבון הזה שכתבתי הוא אפי' אם נאמר דשיעור מלא מקדח הוא ממש כמוהו בעגול. ואפשר לומר דהכוונה דרוחב המאור הוא כרוחב המקדח. אבל המאור צ"ל מרובע. שיש לו עוד זויות נוספות על מלא המקדח ויהיה הקושיא יותר חזקה:
<b>ולחומר </b>הקושיא נ"ל שהם מפרשים דהאי שיעורא שאם תמתח תעמוד על טפח דבחולין שם קאי על יתר מכסלע לפי המסקנא שם דדוקא יתר מכסלע טרפה. אח"ז מצאתי כן להש"ך יו"ד סי' ל' סק"ה בשם הדרישה. ויתר מכסלע אין הכוונה יתר מעט כדפי' הנקה"כ והפר"ח שם. אלא הוא הרבה יותר. וראיה לזה קצת מהא דבעי שם וכמה יתר מכסלע ולכן נוכל לומר דסלע סתם הוא פחות הרבה מב"ט בהיקף עד שאפי' כמלא מקדח גדול של לשכה (שהוא יותר מסלע סתם). הוא פחות מב"ט בהיקף עד שלא נוכל להעמיד בתוכו רבוע דאצבעיים על אצבע:
<b>אמנם </b>התוס' בב"ב (יט ב') בד"ה רקיק כתבו דשירי המאור שיעורו פחות ממלא מקדח. ואין עליהם קושיא ממ"ב. דהם פי' שם דלאויר איננו כמו למאור ושיעורו במלא מקדח בינוני. ולשיטתם בהא דחולין בד"ה לכשתמתח נוכל לומר דהוא פחות מאצבעיים על רוחב הגודל ולכן גם שיריו כמוהו:
<b>והשתא </b>דאתינא להכי (דאויר איננו כמו למאור) יש ליישב ג"כ לפירש"י והר"ן ונאמר דאף דחלון שהוא לאויר בתחלתו שיעורו פחות מדלמאור. בשיריו צריך שיעור גדול יותר משירי מאור. דכל שהוא פחות משיעור מלא מקדח בינוני לא חזי למילתיה לכן שיעורו כתחלתו. משא"כ העשוי למאור איננו בטל משימושו אף בדלא נשתייר ממנו רק רום אצבעיים ע"ר הגודל. והפוך בה כי לדעתי הדברים נכונים בעז"ה:
<b>שם </b>להביא הטומאה ולהוציא הטומאה. בר"מ ור"ש משמע דה"פ כגון אם היה אהל מחוץ לבית נגד החלון. אם היה הטומאה תחת האהל מביא אה"ט לבית. ואם היה בבית מוציא אה"ט לאהל עי' בפרק דלקמן מ"ד. וכן משמע קצת בפרש"י סוכה (כא) ד"ה כמלא כו'. אבל הא"ר מפרש להוציא הטומאה היינו להציל על הפתחים שבבית. והנהו תרי גווני שכתבתי נכללים בלהביא אה"ט. אולם לא כן משמע לעיל פ"ג מ"ו כזית כו' להציל הטומאה עה"פ אבל להוציא אה"ט כו'. הרי לך להדיא דלהוציא איננו להציל:
<h3>משנה ג</h3>
<b>תוי"ט ד"ה או שפתחתו. </b>ובנוסחת מהר"ם שפתחו. כי רוח משמש בל"ז ובל"נ כמש"כ רש"י בראשית (לב ט'). וכן דלת בכאן קוראו בכינוי דל"ז. ובתחלה קוראהו בל"נ בה. הגיפה כו'. ועתוי"ט פ"ב דנזיר מ"ב ד"ה הזה:
<h3>משנה ד</h3>
<b>ד"ה ולאספתי. </b>ולא ממנעי כו' פ"א תחת ב' כו'. חיסר עוד לומר וס' תחת צ' כי שניהם ממוצא השינים. עי' פ"ט דנדה מ"ח בתוי"ט ד"ה צמרמורת:
<h3>משנה ה</h3>
<b>ד"ה ופחות מכביצה. </b>ולא מסתבר לומר משום דלא מטמאי אחריני ממעט. אנכי תמה דע"כ סברא זו מוכרחת מהא דפחות מכזית בשר ממעט אע"פ שהוא עדיין עצמו בטומאתו רק משום שאינו מטמא אחרים. דאין לומר דפרחה ממנו הטומאה. דא"כ איך יצטרפו ב' חצאי זיתים לרבנן דר' דוסא לעיל ברפ"ג. ועי' בפ"ג דטהרות מ"ד. ועל פי' הרמב"ם לכאורה קשה דא"כ דבאינן מוכשרים אפי' כביצה נמי. וי"ל קצת עפ"י המשנה דכלים פ"י מ"ב אין מקיפין לא בדבילה שמינה כו' לפי' הר"ש והרע"ב שמה. אך הרמב"ם שם לא פי' כן. שוב בינותי בהרמב"ם בחבורו שהטעם הוא משום דפחות מכביצה אינו חשוב אצלו ומבטלת אבל כביצה חשיב ולא מבטל ליה ע"ש:
<h3>משנה ו</h3>
<b>ד"ה ולא כזית. </b>עמש"כ לעיל פ"ג מ"ז:
<b>בתו"ח לתוי"ט ד"ה ולא כביצה כו' אוכלים שהוכשרו כו'. </b>ולהרמב"ם בלא"ה לק"מ כו'. הן לדידיה דרישא דממעטין היינו בלא הוכשרו. יקשה מדוע לא תני בסיפא פחות מכביצה אוכלין שהוכשרו דאינם ממעטין:
<h2>פרק יד</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>תוי"ט ד"ה הזיז. </b>אלא מדבריהם. אבל בפי' כתב ואלו השיעורין כולן הל"מ ועי' בפי' פ"ו דמקואות מ"ז ועמש"כ לעיל פי"ב מ"ו:
<b>ד"ה גבלית. </b>ומשייר מן האמצע. אולי צ"ל ומיושר ור"ל דקצוותיה מעוקמים ואמצעה מיושר ושוה:
<h3>משנה ג</h3>
<b>ד"ה ריב"נ. </b>דמאחר דמלתא דרבנן היא כו'. ומה יענה למה שפי' כאן דהל"מ היא כמו שהבאתי לעיל ואפ"ה פסק כריב"נ. ול"נ דלהכי פסק כוותיה דמסתבר טעמיה וכזה נמצא הרבה בפוסקים:
<h3>משנה ד</h3>
<b>ד"ה טומאה. </b>ופשוט הוא. ולי הדבר צריך תלמוד. דנלע"ד דהא דלעיל הזיז כו' כ"ש היינו שבולט לצד ר"ה כ"ש אבל מ"מ הוא במשך סיבובו כנגד כל הפתח או לכה"פ כנגד רוחב טפח מהפתח. והכא מיירי שאינו כנגד רוחב הפתח אלא במשך ג' אצבעות:
<h3>משנה ו</h3>
<b>בהרע"ב ד"ה ביניהן ולא ע"ג פ"ט (והוא מלשון הר"ש) ופי' התוי"ט דר"ל ביניהן ומשום כך בוקעת ויורדת. </b>ואני תמה דאפי' היה ביניהן טפח כיון דאין מן התחתון לארץ פ"ט טומאה בוקעת ויורדת כדלעיל פ"ג מ"ז גבי ביב דאם אין בו פ"ט טומאה בבית מה שבתוכו טמא וכן בכ"ד וצ"ע. גם ק"ל דאמאי העליון מביא אה"ט הלא התחתון ממעט את אוירו כמו בשל שיש בר"פ דלקמן דהרי הזיז עצמו ג"כ א"מ הטומאה כיון שהוא מחובר לבית:
<h3>משנה ז</h3>
<b>תוי"ט ד"ה אין. </b>מתני' דהכא דלא כוותיה. תימה דהכא כיון דאין בשום מקום פ"ט איך יביא אה"ט לאיזה מקום. והתם שאני דיש בהן פ"ט. וכן במ"ד הבית גדול וגם הזיז בעצמו יש בו טפח רק שאינו נמשך על רוחב פתח הבית כי אם על רוחב פחות מטפח. ולהאלא א"כ נפרש כו' שבדבריו לעיל יש קצת קיום לדבריו שבכאן:
<h2>פרק טו</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>במשנה קפולין זה עג"ז כו' טבליות ש"ע כו' ואם היו של טיט כו'. </b>טעם חילוקן הוא משום דכ"ד המקבל טומאה אינו חוצץ וכן אינו ממעט כדלעיל פי"ג בסופו ועי' א"ר. וכ"מ מלשון הרע"ב לקמן מ"ג. ולזה טבליות של עץ ע"כ מיירי ביש להן בית קבול דמקבלי טומאת אוהלים (או משום דגזרו טומאה על פשוטי כ"ע. אך זה אינו לדעת הר"ש שם לעיל מ"ה הביאו התוי"ט שם בד"ה ופחות מכביצה וכן להתוס' בב"ב (כ) ד"ה ועובד כוכבים) ודומיא דהני טבליות מיירי ג"כ במ"ב וכדמשמע שם נמי מפי' הרע"ב דמדמי אותם להא דכלים הנוגעים במת כו'. והתוי"ט שם שהבין דמיירי בפשוטות ל"ד במחכ"ת:
<h3>משנה ב</h3>
<b>בהרע"ב התנן התם אין האהל מתחשב הלכך כו'. </b>הנה לשיטתו לעיל פי"א מ"ח דחרב ה"ה כחלל לטמא אף באהל. יקשה בכאן מדוע כלים שתחת השניה טהורים ליטמאו באהל וכמו שהקשה עליו התוי"ט לקמן ברפט"ז בד"ה וטמאוהו. ונ"ל דטעם דאין האהל מתחשב הוא משום חבורין דהוא מדרבנן לדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' ט"מ ה"ב. לא החמירו בו כ"כ שיטמא אף באהל. וענ"ל דאף לשיטת החולקים דס"ל דהוה דאורייתא. ה"מ בחבורי אדם אבל בחבורי כלים מודו דלא הוי אלא מדרבנן וכדאשכחן בשאר אה"ט חילוק בין אדם לכלים בפ"ה דזבים מ"י. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שבגמ' דנזיר (מב ב') (אשר נדחקו התוס' והמפרש דלכאורה סותרת לסוגיא דע"ז) ט"ס וכצ"ל כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם בכלים. שוב ראיתי שכבר קדמני בחלוק זה המל"מ שם ה"ג. ומן האמור תראה שהתוי"ט במחילת כבוד תורתו ל"ד במש"כ ומשום חבורין נמי ליכא כו'. דאדרבה דוקא משום חבורין הוא דאתינן עלה לתירוץ הרע"ב משום הא דאין האהל מתחשב. וגם בלא"ה דבריו תמוהין במש"כ דהאי דיקרב בדיקרב לדיקרב. הא כיון דחרב ה"ה כחלל אף לאחר שפירש א"כ טבלא ראשונה ה"ה כמת והשניה הוה דיקרב והנוגע בה הוה דיקרב בדיקרב:
<b>ד"ה עד שיהא. </b>והשתא קאמר כו' דמה שבתוך הרבוע אינו מצטרף. לפי לשון המשנה משמע דאשמעינן שאין השטח שכנגד חלל הדפנות מביא את הטומאה עד שיהא בו טפח לבד הבליטות:
<h3>משנה ז</h3>
<b>אפי' כגלו של עכן. </b>פי' הרא"ש שלא היה אלא לפי שעה כו'. תימה דהרי כתיב בקרא עד היום הזה (ועיין בתפארת ישראל בבועז סי"ט):
<b>תוי"ט ד"ה ובטלו ושמע מינה דנוסח אחר דגרסי הכא בטלו כו' ליתא כלל אבל הרמב"ם כו' וצ"ע סוגיא דעירובין ודסוכה כו'. </b>ונ"ל דהרמב"ם אית ליה כהואין לומר כו' שכתבו התוס' שם ושם. דהתוס' לא דחוהו רק משום דה"ל יותר להביא מן המשנה אבל לגי' הרמב"ם במשנה בטלו ופי' דמסתמא בטל א"כ אדרבה המשנה סברה כמתני' דעירובין. ולפ"ז סתמה המשנה דוקא כר' יוסי ולכן פסק הרמב"ם כוותיה. ונ"ל ראיה לגי' הרמב"ם ופירושו ממתני' הסמוכה דלעיל דמשמע שם דאפי' תבן לא בעי ביטול. וצ"ע ליישב זאת לגי' התוס'. אולם צ"ע הא דפסק בפ"ד מהל' סוכה הי"ג דאפי' עפר בעי ביטול והוא כרבנן וכן בפ"ג מהל' עירובין הי"ב מוכח דפסק כרבנן:
<h3>משנה ח</h3>
<b>עשה ראשה כו'. </b>עי' במפרשים שנדחקו. ולעד"נ דהתנא בא לאשמעינן כמות התפשטות טומאת הגולל בקורה במשכה ובגבהה. ואמר דבמשכה בין עומדת בין מוטה אינה מתפשטת אלא כנגד הפתח. ובגבהה. יש חילוק דאם ראשה הוא הגולל דהיינו עומדת אינה מתפשטת אלא עד ד"ט. וממילא מישתמע דבשוכבת מתפשטת בכל גובה עביה כמה שהוא. והטעם נראה דהאורך דרך לקוץ מה שלמעלה מד"ט. אבל מהעובי אין דרך לקוץ:
<b>תוי"ט ד"ה חצר. </b>ובספ"ו דב"ב מפורש כו'. שם לא נראה שום משמעות רק בסוטה (מד) משמע כן בסוגיא ובפירש"י ע"ש:
<b>ד"ה טהור בסופו. </b>ודוחק לומר דהר"ב על דב"ש מהדר כו' דקשיין תרתי כו'. ואני אוסיף עוד דא"כ עשה דב"ש ודב"ה אחד. אבל ל"נ דהרע"ב מפרש כל שהוא דתוספתא כמשמעו (דלא כהתוי"ט דהיינו ד"ט שנמשך אחר הר"ש שהשיאה לכוונת הגמ' דסוטה במסקנא) ור"ל דע"כ לא בעינן שיעורא בחצר לב"ש ד"א ולב"ה ד"ט אלא כשאינה פתוחה לאויר דהיינו שהמערות מקיפות אותה מכל צד דאז אם אין בה כשיעור בטלה לגבי מערות דסביבותיה כדפירש"י בסוטה טעם השיעור אבל כשפתוחה לאויר לא בטלה לגביהן אפי' בפחות מד"ט לכ"ע. ועי' בז"ז דנראה שכוון למש"כ. ואין זה ענין להגמ' דסוטה דלא כהר"ש:
<h3>משנה ט</h3>
<b>ד"ה בהמה. </b>שכפתה כו'. ולי צ"ע דהא פרכינן בסוכה (כד) בין למאן דאמר שמא תברח מדאורייתא כו'. אלא מעתה לר' מאיר תטמא משום גולל ע"ש:
<h2>פרק טז</h2>
<h3>משנה ב</h3>
<b>בהרע"ב בין לדרך הסמוך לבה"ק. </b>והוא מהר"ש. אבל בגמ' לא נאמר סמוך אלא בעיר אבל בדרך ל"נ סמוך אלא דרך בה"ק ומשמע דהולכין דרך עליו לבה"ק אף שאינו סמוך. וכ"מ ברמב"ם בפי' ובחבורו:
<h3>משנה ג</h3>
<b>בתוי"ט שבנוסחת מהר"ם נמחק בתחלה. </b>הן אמת שגם בב"ב (קא ב') הובאה המשנה זאת בלתי תיבת בתחלה. אבל הרא"ש והא"ר גרסי לה ונדחקו לפרשה. ול"נ דאתיא לאפוקי מצא תחלה שלשה ואח"כ לסוף כ' אמה מצא אחד וכדמסיים בסיפא שאילו מתחילה מצאו כו'. ונכון בעז"ה:
<h3>משנה ה</h3>
<b>המפנה קברו מתוך שדהו מלקט כו'. </b>התוי"ט העתיק התוספתא המפנה קברו לרה"ר כו' (ומשמע דבא לפרש בה משנתינו) אינה ענין כלל לה כמובן. והרא"ש פי' שקברו שם אדעתא לפנותו. וק"ל דהא משמע בר"פ דאפי' ע"ד לפנות יש לו תבוסה. ול"נ לפרש ע"פ התוספתא דתני שם מי שנפחת קברו לתוך שדהו מפנה עצם כו'. ופי' שהיה נקבר סמוך לשדהו ונפרץ אח"כ הקבר לתוך שדהו:
<b>שם רש"א כו' יש לו תבוסה. </b>עי' תו"ח בשם הרא"ש. ולא הבינותי ראייתו מן אוכל בדמעו דהתם מיירי בעפר שחופר בבדיקתו ואין לו ענין לעפר תבוסתו:
<h2>פרק יז</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>תוי"ט ד"ה על בורך. </b>אבל מהר"ם כו' ולהכי קאמר הכא דעד עומק כו' טמא. וקשה מדוע מפסיק התנא בשיעור טומאת העומק אשר הוא שוה במורד ובמעלה לבין סדר מבחן האורך במעלה. טפי ה"ל לפרש דעד עומק הבורך יוכל להעמיק הכרשינין בארץ דבשיעור זה תגיע המחרישה אליהם ותוליכם עמה וטפי לא:
<h3>משנה ב</h3>
<b>ד"ה עד שם. </b>ואכתי ל"י ל"ל לכתוב ו' כו'. ול"נ דאתו לאשמעינן דאפי' פחות מה' נמי עמש"כ בס"ד בפ"ב דכלים מ"ב:
<h3>משנה ה</h3>
<b>ד"ה עלייה. </b>וכתב מהר"ם ונ"ל דמכוון דקאמר כו'. ול"נ דעיקר המכוון במכוון הוא לאפוקי שלא יהא העליון נעתק מכנגד התחתון לאיזה צד אפי' כל שהוא. וממילא נכלל בזה גם כן שלא יהא רחב יותר. דהמותר יהא נטוי לצד:
<h2>פרק יח</h2>
<h3>משנה א</h3>
<b>בהרע"ב או בוצר בצור. </b>דלאו כלי הוא. ל"ד דאפי' הוי כלי. הא כלי אבנים לא מקבלי טומאה. ועי' גיטין (סב):
<b>ד"ה במד"א. </b>ואילנות כו'. ל"ד לפרש לה ואיכא למימר כו' שכתב לקמן במשנה הסמוכה. וגם בשאר אילנות דאינן מוכשרין בבצירתן לא שייך כלל דברי ר' יוסי לפמש"כ התוי"ט ד"ה ימכר לשוק. אבל נראה דכוונת הרע"ב (וכן הר"ש) דמשום קנסא אסרו עליו לאכלם הוא בעצמו. ולאו משום הכשר כפי' הרמב"ם וכ"מ מל' הר"ש. ואפי' אם יבצרם לאכילה. ודלא כהתוי"ט אשר השיאם לפי' הרמב"ם:
<b>תוי"ט ד"ה ואם נגעו. </b>ומה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא ל"ק דטובא כו'. אבל פשוט דכוונת הר"ש כיון דכבר תני דמיד חוץ לבה"פ אחרים מקבלין מהן אבל הן בעצמן לא. ממילא ש"מ ג"כ דלא יגעו בהם:
<h3>משנה ב</h3>
<b>בהרע"ב וא"ל דאף ר"י ל"א כו'. </b>משמע דר"ל דלפ"ז אתיא מתני' אף כר"י. ולא מחוור דא"כ הל"ל חוץ מגפן כדקתני גבי זרעים. ולשון הר"ש והרא"ש אינו כן:
<h3>משנה ג</h3>
<b>חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות. </b>וכתב הרמב"ם בפי' ולא נבין מזה שיש אילן סרק עושה פירות לפי כו' ע"ש. ולעד"נ דכלפי ששנינו בפ"ו דכלאים מ"ה דר"מ סובר דהכל אילן סרק חוץ מן הזית והתאנה ור' יוסי סובר כל שאין כמוהו נוטעין שדות שלמות ה"ז אילן סרק. קמ"ל הכא דלנידון זה לכ"ע דוקא שא"ע פירות. ואולי לזה כוון הרע"ב ונכון בעז"ה:
<b>תוי"ט ד"ה נזרעת. </b>ומהר"ם כתב דל"ק דהא כו' אינה עושה בה"פ כו'. ל"י מה תיקן בזה דמ"מ כשחורש הרי הוא מסיט את העפר. וגם דברי הר"ש לא הבינותי במש"כ דהיכי שרי לחרוש כו' דזה יקשה ג"כ על בה"פ הראשון דאיך מותר בזרע הנקצר:
<h3>משנה ד</h3>
<b>בהרע"ב ד"ה וממחה. </b>כדי שיראה כו'. ר"ל שהעפר יוצא דרך נקבי הכברה. והעצמות ישארו לבדם בכברה ויראו:
סליק מסכת אהלות בעזרת ה' צבאות:
<h3>משנה ה</h3>
<b>רש"א אף העוזק בה"פ טהור. </b>המפרשים נדחקו בפירושו וטעמו. ול"נ לפרש כפי אשר נמצא בזמנינו כלי עגול וכבד של מתכת שמעגילין אותו על עפר תיחוח להשכיבו ולהקשותו. וזהו כוונת ר"ש העוזק (ר"ל שמעגיל כי טבעת נקרא עיזקא ע"ש עיגולה וכן ויעזקהו דקרא פירושו שעשה גדר עגול סביבו. בהכלי הנזכר) בה"פ טהור. לפי שנתקשה העפר מלמעלה ואין העצם שתחתיו ניסט בהילוך על העפר ממעל. וכמ"כ נ"ל דהא דאמרי' בעירובין (ל' ב') ובכ"ד בה"פ שנידש טהור הוה נמי פירושו שנדרס ונתקשה העפר דשוב אין העצמות ניסטות ולכן טהור. כי פירש"י שם שכבר נידושו כו' ונפחתו מכשיעור הוא דחוק דנהי דהעליונות נידושו ונשתברו. אבל אותן שהן בעומק איך ישתברו ויפחתו ונכון בעז"ה. רק עומד לנגדי גמ' דכתובות שלהי פ"ב דמסיים שם על הא דבה"פ שנידש טהור מ"ט א"א לעצם כשעורה שלא נידש ברגל. דמשמע קצת כפי' רש"י. אבל בשאר מקומות שהובא שם האי מימרא ליתא להך סיומא. וקרוב בעיני שבכתובות כתב איזה תלמיד עה"ג פי' זה מדברי רש"י ואח"כ הכניסהו המעתיק בפנים:
